פסטיבל הצילום הבינלאומי החמישי| 50 שנה

״50 שנה״:  50 פורטרטים של פלסטינים שנולדו ב-1967 תערוכת צילום של ארגון בצלם נפתחה ימים אחדים לפני פסטיבל הצילום הבינלאומי החמישי PHOTO IS:REAL. הסמיכות הזו יצרה אופציה לחשוב על כוחו של המדיום היום ,למרות שמדובר בתערוכות שונות בעליל .
התערוכה של בצלם, באוצרות מעיין שלף, היא תערוכה מרשימה, חריפה, קשה  ומעיקה. סיגננון הדיוקנאות המוצגים בו נטועים במסורת הצילום התיעודי המודרני, מהמוקדם, האינדקסיאלי, של אוגוסט זאנדר, הדיוקנאות הכמעט אבסטרקטים של הלמר לרסקי  ועד התיעודי- חברתי של דורותיאה לאנג .  הקונספט של התערוכה ישיר: 50 צלמות וצלמים פלסטינים וישראלים צילמו  50 פלסטינים שנולדו ב-1967. את הידיעה שאנשים חיים כל ימיהם תחת כיבוש, שהם יכולים רק לדמיין מציאות אחרת, התערוכה הופכת להכרה. בחלל המחוספס, הרחוק מלהיות אידאלי (באותו חלל שוקקת  חנות) ניבטים פניהם של אנשים. כולם בני אותו הגיל וחלק ניכר מהם ניראים מבוגרים לגילם, שחוקים, מכונסים. המצולמים  הם מכל

שדרות החברה הפלסטינית. מתחת לכל צילום מצוין שם הצלם, שם המצולם או המצולמת, מצבם המשפחתי ומקום המגורים. המידע התמציתי, די בו לפורר את התפיסה המונוליטית שנוצרה אחרי שנים של דיבור על “השטחים”. ההבדלים בין עירוניים מרמאללה, מזרח

ירושלים, חברון ושכם, לחקלאים ותושבי מחנות פליטים ניכר ובגלרית הדמויות הגדולה הזו שכל אחד יכול למצוא מישהו שמזכיר אדם קרוב או מכר. אם צריך לאפיין מכנה משותף לדיוקנאות הרי הוא העדר נרקיסיסזם – המבט הוא החוצה, לצופים, לעולם.
בין העבודות הבולטות צילום של באסם זלום שצילם את סאדק דוויכ, שומר במסגד אל אקצה , תושב מזרח ירושלים , צילומים של אורן זיו של באסם א תמימי עובד משרד הפנים הפלשתיני תושב א- נבי –סאלח באזור רמאללה שצולם פעם עם ילדיו ופעם מחווה את האות V בהתרסה שכמעט לא נמצאת בתערוכה. עוד בולטות עבודות של  מירי דוידוביץ, אורית סימנטוב , ספאא ח׳טיב, דן חיימוביץ, תומר אפלבאום, וויסאם נסר מיקי קרצמן ורבים נוספים. זו תערוכה שוברת לב בטון המינורי משהו ששולט בה, דממה שנובעת מההבנה שאין צורך להוסיף דבר לדרמה הטרגית המתרחשת כאן כבר חמישים שנה.

                                                                                ***

בפסטיבל הצילום מעט מאד עבודות מרגשות. זהו יריד גדול ורוחש בקומות ה 33-35 במגדל משרדים שטרם אוכלס ומאפשר נופים מרהיבים של תל – אביב שמתחרים עם המוצגים, לא פעם בהצלחה יתרה.
התערוכות פזורות בחדרים ומסדרונות כך שלא פעם האבחנה בינהן מטושטשת. יש מספר פרויקטים חברתיים מלאי כוונות טובות שנשארים כאיור לרעיון ,ואחדות, כמו התערוכות שאצר ניסן פרז  אותה הארץ – עולם אחר על  הקהילה הבדואית בנגב ומבט פרוידיאני האישי מתפייט , שעשויות היטב אך לא הופכות ליותר מכך. התחושה הזו , של כמעט, שוררת גם בתערוכה של דורון עובד, זוכת פרס מיתר לצילום בשנה שעברה. חבל שתערוכת המעומדים לפרס השנה מוצגת על רצועות ארוכות צילום אחרי צילום (רמיזה לסרטי הקונטקט של מצלמות אנאלוגיות?) באופן שמעקר אותם מהכוח שדומה שיש בחלק מהעבודות.

            בין התערוכות הבולטות טבע שני שאצר יהושוע סימון שעוסקת באופן בו אנו מתבוננים ובה בין היתר עבודות של אנה ויט, ברק זמר, נועה יפה,  שרון פדידה, תומר גרינברג ואמנים נוספים.    Long Lost   שאצרה מיה ענר מורכבת משש תערוכות יחיד שמשותפת להן התחושה שבין מלנכוליה לנוסטלגיה. לאורה לטינסקי  Laura Letinsky  הקנדית היא אמנית שלא הכרתי קודם לכן ואעקוב אחרי עבודתה בעתיד. כאן היא מציגה טבע דומם  טורד בתחושת ריק, בקלות ובהירות שנדמה כאילו העומד לנגד עינינו יתפורר מעצמו.

יוצאת דופן, מרתקת, ולא שייכת כלל לרוח הפסטיבל היא משולחן למזוודה זהות במזוודה שאצר גיא רז שלזכותו כבר כמה וכמה תערוכות צילום היסטוריות חשובות . כאן מסופרים פרקים בסיפור גוויעתן של קהילות יהודיות בשנים  1970 –   1920 בצפון אפריקה סוריה, לבנון, עיראק, איראן ותימן. חלק ניכר מהנושאים כמו מצב היהודים תחת המשטר הנאצי ומשטר וישי  בצפון אפריקה אינם מוכרים דיים. התערוכה מורכבת מהעתקי תעודות ומסמכים והיא עתירה בטקסט ונסמכת על ארכיונים שונים.  התעוכה מפוזרת במידה רבה ודומה שהיא תחילתן של תערוכות רבות, שוודאי עוד יערכו במסגרת תהליך הרחבת המבט ההיסטורי המתרחש בארץ בעשורים האחרונים.

 הנוזלטר השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com