For English Click here
התערוכה של טלי רצקר קשה ומלוטשת כיהלום. רצקר משתמשת בבשר, בחלקי גוויות חיות ליצירת קומפוזיציות יפיפיות, אבסורדיות ומסויטות, אפלות וחושניות שהצפייה בהן היא חוויה של תנועת מטולטלת בין גועל להיקסמות. הנגיעה במוות, נושא שקיים בגלוי או בהסתר בכל יצירה באשר היא, עטופה בהקפדה באסתטיקה בארוקית- מנייריסטית.
התקדימים לעבודות של רצקר רבים, ואפשר לחשוב עליהם כיוצרים חלל זיכרון מטאפורי מאוכלס חיות מתות : הלובסטר טלפון הסוראליסטי של דאלי מ 1936, שמלת הבשר שיצרה יאנה סטרבק מכ300 קילו בשר Jana Sterbak, Vanitas: Flesh Dress for an Albino Anorectic (1987) , וגם התחתונים עם התרנגולת המוכנה למילוי עליהם של שרה לוקס Sarah Lucas Chicken Knickers 1997. בדומה לעבודות של רצקר יש באלו אלימות בלתי חבויה אך אין בהן את האלגנטיות והיופי הכמעט מלאכותי שרצקר יוצרת דווקא מהחומר הטבעי כל כך.
מהעבר הרחוק יותר משפיעות ונוכחות בצילומים גם היצירות במסורת Memento mori, מוטיב “זכור את המוות” שהופיע כבר בעת העתיקה ולאורך כל ימי הבנים באמנות הנוצרית וה Vanitas – ציור טבע דומם שהיה נפוץ במיוחד בארצות השפלה במאה 17 ונועד להזכיר שלחיים הארציים המשגשגים ממתין סוף של רימה ותולעה.
העבודות של רצקר מתכתבות גם עם האופן בו גוויות בעלי חיים משמשות בתעשיית המזון. ממזון מתועש ועד למסעדות מובילות גופות בעלי חיים מעוצבות מחדש כדי להתרחק מהמקור או כדי לייעל אריזה ושיווק. מסעדות שף לא מוצאות כל קושי להתהדר בתרבות קולינרית ולהגיש יצירת צילחות מפואר מחלקי גופות של חיות.
העיסוק במוות ממקם אותה באותה צומת פרועה של קץ ונצח – מקום בו ההפכים נהיים דומים מאד ספק מתאחדים. למעשה לא ברור באיזה ספרות זמן מתקיימת העבודה של רצקר. המוות שמנשב בבשר, באיברים הקטועים הוא זמן עבר אבל הגופים השחוטים הם ללא סימני התפרקות וריקבון. שם התערוכה Rigor Mortis הוא שמה של תופעה של התקשות שרירים שחלה כמה ימים לאחר המוות, כלומר סוג של המשך השתנות ומכאן, באופן אבסורדי ומקאברי סוג חיים.
את התערוכה אצרה פסי גירש מהאמניות המעניינות ביותר שפועלות כאן. לגירש מספר סדרות עם בעלי חייים מתים אך בהן גירש משמרת בהן את צורתם ככל הניתן, כפי שהגדירה פעם מעניקה לחיות שנדרסו, נטרפו או מתו במעבדות או שבי אחר “קבורה מכובדת”, מביאה אותן למנוחה בעדינות רבה. הפעולה של רצקר היא שונה. הבשר הופך לחומר שמקבל צורה של אוביקיטם נחשקים – תיק,מסעדי כורסא, או כסא יפה במיוחד, ולעיתים צורות צמחיות שמעלות על הדעת אר-נובו כשל Lalique.
הזמן בעבודות של רצקר מתעתע. המוות הוא עבר אך גם הווה מתמשך. בעבודות אחדות כמו Bedside table Royal throne או Hollywood התחושה היא עצירת תנועה רגעית. הריקבון, שידוע מראש שיפשה בבשר, הוא עוד סולם זמן מסתתר-אורב הנוכח במיוחד בעבודות כמו Parfum.
רצקר כמו מתקרבת ומתרחקת חליפות מסכנת הגלישה לאסתטיקת פרסומות. העבודות יפות אבל באופן מעניין משמרות ישירות את החדות והצלילות ההופכות אותן לגבישי מוות, צער, ויופי מזוככים כל כך שהם נחרטים בצופה, מתעלים מעל שאון רעשי ההווה.
אוצרת: פסי גירש
גלריה אורית ושדי , בן יהודה 92 תל אביב .
Tali Ratzker’s exhibition is diamond-hard and just as polished. She uses meat and parts of animal corpses to create, beautiful, absurd, and nightmarish compositions. They are dark and sensuous: the viewing experience osscilates between disgust and enchantment. Touching upon death, a motif present overtly or covertly in every artwork, is here carefully enfolded in Mannerist Baroque aesthetics.
There are numerous precedents for Ratzker’s works, which can be considered as a metaphorical space of memory populated by dead animals: Dali’s Surrealist Lobster Telephone (1936); Jana Sterbak’s Vanitas: Flesh Dress for an Albino Anorectic (1987) made of 300 kg of meat; and Sarah Lucas’s Chicken Knickers (1997). The above works –– embody unconcealed violence, but they lack the elegance and almost majesticl beauty that Ratzker creates precisely from the natural material.
The tradition of memento mori from the more distant past – the motif of “remember death” that was present as far back as ancient times, and throughout the Middle Ages in Christian art, the Vanitas tradition of still life paintings with its warnings of the eventual decay of flourishing life that was especially prevalent in Netherlandish paintings of the 17th century.
Ratzker’s oeuvre refers to the way the animal corpses are used in the food industry, from industrialized food to starred restaurants, animal bodies are re-designed to distance them from the source, or to streamline packing and marketing. Chef restaurants boasting their culinary refinement and serve designed plated portions of animal parts.
The engagement with death places Ratzker’s work at the place where finality and eternity converge, a place in where opposites become similar, even to the point of unity.
It is not clear on which timeline Ratzker locates her works. Death embodied in the severed limbs is the past tense, but the slaughtered flesh bears no sign of decay. The title of the exhibition, “Rigor Mortis” refers to the hardening of muscles which takes place after death as a type of continuing change, and therefore, in an absurd, macabre way – a kind of life.
The exhibition curator is Pesi Girsch, one of the most interesting Israeli. Girsch has several series of photographs with images of dead animals in which she preserves their form as much as possible. In her own words, she provides animals which have been run over, attacked by other animals, or died in laboratories with a “proper burial” accomplished in a very gentle manner. Ratzker’s action is different. The flesh becomes material that takes the form of objects of desire – an evening bag, armchair, or especially elegant chair. Sometimes their intricate shape bring to mind Art Nouveau such as a piece by Lalique.
The element of time in Ratzker’s artworks is illusory. Death is in the past but also the continuing present. Other works such as Royal Throne, Bedside Table, or Hollywood, convey the feeling of momentary motion. The decay, which we know in advance will rot the meat, is another hidden timeline, waiting in ambush especially in works such as Parfum.
Ratzker seems to alternately come closer and withdraw from the danger of advertising aesthetics. The works are beautiful but in an interesting way manage to directly preserve the sharpness and clarity that make them into crystals of death, distress, and beauty, so distilled that they are engraved in viewer’s brains, high above the noisy present.
Curator: Pesi Girsch
Orit Vashdi Gallery, 92 Ben Yehuda, Tel Aviv
