For English Click Here
“לוח” תערוכתן המשותפת של טליה קינן ושחר יהלום בבית ליפשיץ ביפו היא צלילה לתוך ספק, עמימות, וחיפוש. ההתאמה לחלל הגדול, על האדריכלות שאותות עברה המהודר עוד ניכרים והחספוס שנוצר מהווייתו כחלל סטודיו לאורך שנים רבות, נדירה. העבודות מדובבות שתיקות וסודות שצפונים בו. פרטים כמו מראה קטנטנה נחבאת שעונה על הרצפה במגרעת בו נשבר מעט בטון עמוד, שני פסלים ניצבים על אדן חלון או היחס בין עבודות לשיירים מהזמן בו היה החלל סטודיו מבקשים מהצופה התבוננות איטית, קשובה.
החומרים בתערוכה כמעט יוצרים צליל של חיכוך: חול טיח ועץ שרוף – סחוף, נייר ולא פחות מכך מה שמצוי בחלל – מערך חוטי החשמל הגלוי לעין, שכבות הצבע המבוקע על הקירות, תיקוני המלט על הרצפה העירומה במקום בו הוסרו קירות ולא היו אריחים. גם החוץ, על הפאסדות הרעועות והמנופים מרחוק הופכים לחלק מהמיצב.
“קבר קרקס” של יהלום הוא מבנה לא מבנה, ממציא חלל ומשרטט אותו. קוי הקיפול שלו, כלומר היעלמותו הפוטנציאלית, מותו, מודגשים כמו סדקים לבנים בשחור הפחם, לצד היותו עטור במה שנראה כהירוגליפים או אידיוגרמות. הנדודים, המהות הכרוכה באוהל, מאוהל מועד ועד לאוהלי פליטים היא כאן נדודי זמן לא פחות ממקום. האור הנשפך מחלונות הסטודיו הגדולים משפיע על העבודה כך שהיא בשינוי תמידי. מעניין לחשוב על העבודה ביחס לאוהל שהציבה ניל יאלטר Nil Yalter במרכז המיצב שלה בביאנלה 2024. האוהל מ 1973 נעשה לפי אוהלי נוודים מאנטוליה והכניס לתוך החלל המרכזי של מוסד תרבות יציב את התנועה וחוסר הוודאות. האוהל של יהלום תולה מהתקרה ונדמה שאם רק ישוחרר מהמתלה יתקפל ויחתום בתוך עצמו את סודותיו. המתח של היות העבודה תלויה, כמעט כעל חוט השערה היא חומר בעבודה לא פחות מהנייר עצמו, מצבע הגרפיט האפור שחור.
.
“שטיח” של קינן הוא הקרנה של שטיח על חול. תמטית מדובר בהמשך העבודה של יהלום הנוגעת בנדודים וזמניות. שטיחים כיסו את האדמה באוהלים, וכמהם הם מגדירים ומסמנים מקום. נקשר בהם גם הקסם המיתולוגי של נדידה – שטיח מעופף. בתרבויות שונות, למשל הפרסית, דגמי שטיחים הכילו תמונת עולם שלם. בדומה ל”קבר קרקס” גם ב”שטיח” המציאות הקונקרטית, כאן הרצפה, מבצבצת – קינן השאירה שני חלונות לרצפת האריחים המצוירת עליה הונח החול. העבודה מעלה על הדעת את העבודה “רְקוּמָה בִנְגֹהוֹת” של חנאן אבו חוסיין שהוצגה בתערוכה “אור וערגה” שאצרתי בבית ביאליק (וננעלה בסוף דצמבר 2024). אבו חוסיין יצרה שדה שיבולים שרמז למעין אלכימיה הפוכה – מתוך מיכלי זהב צמחה חיטה בשדה חול – סדר עולם שהשתבש באופן פלאי.
האות אלף גדולה, שיצרה יהלום מגזרי עץ שחורים, ניצבת על קיר בסמוך לכניסה, שהיא גם היציאה מהחלל. היא ממסגרת את הקריאה במיצב – הראשית והאחרית – האות הראשונה ושחור של סוף. ב”לוח” מעניין לחשוב על ההקשר לסיפורו של בורחס “האלף”. בסיפור “אלף היא נקודה במרחב שכל הנקודות האחרות נכללות בה”. המספר מטיל ספק בקיומה, ולבסוף לאחר שהוא רואה וחווה אותה מתכחש לכך ושוכח אותה במתכוון או אולי כפי שהוא כותב סמוך לסוף הסיפור כי “שכלנו מפולש לשיכחה”. שם התערוכה “לוח” מתקשר ללוחות שונים: לוח זיכרון, לוח שנה – אסוציאציות להסדרה של זמן הנוכחות בחלל כמו טקסט נסתר, רחש שבין העבודות המפוזרות במרחב. שם התערוכה “לוח” כתוב כך שהוא עבודה בפני עצמה על קיר הניצב שעליו שכבות שכבות של סימני ציור מהתקופה בה עבד אורי ליפשיץ. בסמוך חלק מהחלל, מרצפה עד תקרה עבודות מאוחסנות כארכיב מסודר, ניגוד הרואי למודעות הכואבת לזמניות שיש בעבודות של קינן ויהלום.
התערוכה המשובחת הזו נוגעת במקומות ואיכויות שנושקות לArte Povera התנועה האיטלקית שהחלה בשנות ה60. הכוונה לחיבור המוצלח מאד שנוצר ב”לוח” בין החומרי והרוחני; העדין, הכמעט לא נוכח והמחוספס; ובמיוחד החיבור בין אבסטרקטי לקונקרטי שמגדיר מרחב של חיפוש והפתעה.
אוצר : נדב ליפשיץ
בניין אורי ליפשיץ, אברבנאל 2 תל אביב
שישי-שבת בין 11:00-14:00
צילומים ווידאו סמדר שפי ©
Board – Shahar Yahalom & Talia Keinan
“Board,” Shahar Yahalom and Talia Keinan’s exhibition in the Uri Lifshitz House, Jaffa, delves into doubt, vagueness, and inquiry. The suitability to the large space, the architecture still bearing the visible marks of its former grandeur, and the roughness from its use as a studio for many years, is rare. The works speak for the silences and secrets embodied in it. Details such as a tiny hidden leaning on the floor in the slot in which a cement pillar was slightly broken, two sculptures standing on the windowsill, or the relationship between the works to the remnants from the time it was a studio space demand a slow, attentive observation.
The materials in the exhibition almost create a sound of friction: sand, putty, and a burned piece of driftwood, paper, and no less what is located in the space – a network of visible electric wires, layers of cracked paint on the wall, cement repairs on the naked floor where the walls were removed and no tiles replaced. The exterior, dotted with shabby facades and cranes raised in the distance, becomes part of the installation.
The “Circus Grave” by Yahalom, is barely a structure, yet invents and delineates space. Its fold-lines, that is, its potential disappearance, its death, are emphasized like white cracks in the coal blackness, as well as being decorated with what seem like hieroglyphs or ideograms. The nomadism embodied in the tent, from the biblical Tent of Meeting to present day refugee tents is a nomadism of time no less than of space. The light pouring through the large studio windows flood the work so that it is in a state of constant flux. The comparison to Nil Yalter’s 1973 tent, installed at the Venice Biennale 2024, is interesting. Yalter modelled the tent after an Anatolian nomad tent. When placed at the center of a pivotal space of an international cultural institution, it introduced movement and uncertainty. Yahalom’s tent hangs from the ceiling; it seems that when freed from its hook, it will fold and seal its secrets within. The tension of a work “hanging by a thread,” as it were, is just as much the material of the piece as the paper or the grey and black graphite.
Keinan’s “Carpet” is a projection of a carpet on sand, continuing Yahalom’s themes of wanderings and temporality. Carpets cover earthen floor in tents, and like them, the carpets define and mark place. The mythological charm of nomads is also associated with them, such as the flying carpet. In various cultures such as Persian culture, carpet patterns comprise an entire world. In “Carpet,” as in “Circus Grave,” concrete reality surfaces (the floor in this piece). Keinan left two openings onto the floor with its painted tiles with sand on it. The work brings to mind Hannan Abu Hussein’s piece “Luminous Embroidery” shown at the Bialik House Museum exhibition “Light and Longing.” (closed at the end of December 2024). Her golden field of “stalks” evoked a reversed alchemical spring: from golden containers, wheat sprung up in a field of sand in a wondrously disrupted world order.
The large Hebrew letter “Aleph” that Yahalom made from pieces of black wood is stands upright on the wall adjacent to the entrance, which is also the exit. It creates a frame for the reading of the whole installation – the alpha and the omega – the first letter and the blackness of the end. “Board” relates to Borges’ short story “The Aleph,” in which “the Aleph is a point in space that contains all other points. The narrator doubts it existence, and finally after seeing and experiencing it, he denies it and deliberately forgets it, or perhaps as he writes near the end, “Our minds are porous with forgetfulness.” The Hebrew title of the exhibition, “Board,” evokes other usages, such as a [memorial] plaque, a yearly calendar, all associated with ordering time in space. “Board,” is written so that it becomes an independent artwork, hung vertically on the wall with its layers upon layers of paint marks from the time in which Uri Lifshitz painted there. Nearby, part of the space, artworks are stored floor to ceiling as in a well-arranged orderly archive, in heroic contrast to the painful awareness of the ephemeral quality of Keinan and Yahalom’s works.
This excellent exhibition touches upon places and qualities close to the Italian Arte Povera movement that began in the 1960s. This refers to the very successful connection made in “Board” between the material and the spiritual, the delicate, almost not present, and the crudely rough; and especially the connection between the abstract and the concrete that defines the works by Keinan and Yahalom.
Curator: Nadav Lifshitz
Uri Lifshitz Building, Abarbanel 2, Tel Aviv
Photos and video Smadar Sheffi ©
Fri.-Sat.,11 a.m.-2 p.m.
