For English Click Here
ובתשובה לשאלה האם ללכת – התשובה היא כן רבתי. התערוכה מרשימה, עם מספר רב של עבודות טובות שחלקן הגדול מעניינות. “חלומות צלולים” עכשווית במובן היותה חלק מסוגת התערוכות האקלקטיות, המגשרות – מחברות זמנים, מקומות ומדיות שהפכה מקובלת מאד בחמש עשרה השנה האחרונות. בין הדוגמאות הבולטות “חלב החלומות” שאצרה ססיליה אלמאני בביאנלה ה 59 בוונציה 2022 או בסדרת תערוכות שאצר אדריאנו פדרוסה, אוצר הביאנלה האחרנה, תחת הכותרת “היסטוריות” במוזיאון לאמנות בסאו פאולו מאז 2014. תערוכות ברוח זו אפיינו גם תערוכות ב New Museum בניו יורק ומקומות רבים נוספים.
שירלי יהלומי, מעצבת התערוכה, יצרה מערך של חדרים היוצאים ממסדרון מרכזי המסתיים בחלל רחב ידים. חמישה חללים נושאיים “פשר החלומות” “סיפורי חלום”, “מוזות וחולמים”, “תרדמת התבונה” וגם “מעבדת החלום”. במרבית החדרים, כל אחד בצבעים ואפיוני עיצוב שונים העבודות מקבלות קנה מידה של הצבה בחלל ביתי יותר מאשר מוזאלי. המהלך בין סוגי צפייה – עבודות גדלות, במיוחד הקרנת עבודות וידיאו, להתבוננות מקרוב בעבודות קטנות מצוין. השינוי בחלל דרמטי, תיאטרלי ואפקטיבי.
ד”ר עדינה קמיאן, אוצרת התערוכה מיקדה אותה סביב נושא החלימה – מהיבטים של הנושא בסוראליזם ועד לדוגמאות עכשוויות. הקשירה בין העכשווי להיסטוריה לא תמיד משכנעת – נדרשת מתיחה רבה של מושגים כדי לשייך “דיוקן עצמי על פרקט” של פאטמה שאנן מ 2019 לסוראליזם – למרות זאת עבודות אחרות, כמו “חלון” של יפעת בצלאל מ 2023 החיבור מתבקש. החיבור לסוראליזם מובהק גם ב “מסקרה”, 2024 עבודת ויידאו של שרון בלבן. הריסים הערופות המרחפות שטות במרכז מרחב לבן, כמו חיית ים מסתורית ישראלית, מתקשרות ל”כלב אנדלוסי” סרטם של דאלי ולואי בונואל מ 1929, סרט סוראליסטי מובהק הנפתח בחיתוך של עין.
נקודת המוצא לתערוכה היא “חֵפֶץ יציר חלום” מ 1935, עבודה של אנדרה ברטון, מי שנחשב לאבי התנועה ופרסם את המניפסט הסוראליסטי ב 1924. החפץ, כמוהו יצר כתריסר הוא אסמבלז’ מקרטון, תצלומים מראה וחומרים נוספים בהם כתב שירה ומשחקי אותיות. ברטון בקש לחשוף ולהציף כך מנעד רחב של רגשות מהתת מודע והמודע. הדמיון בין מבנה החפץ למבנה חלל התערוכה, היחס בין רעיון – ומרחב פיזי, יפה.
קמיאן בחרה להתמקד בחלימה, במצבי תודעה לימינליים ופנטזיה שעיסוק בהם אכן אפיין את התנועה לאורך כחמישה עשורי פעילותה כתנועה מוגדרת. מה שאינו עולה מהתערוכה, והדבר מענין דווקא בתקופה של מלחמה מתמשכת בה אנו מצויים, היא העדר התייחסות לסוראליזם כתנועה שקמה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, שרבים מהאמנים השתתפו בה או סבלו ממנה ישירות, הרעידה את אמות הסיפים של התרבות האירופאית. ברטון, שהיה סטודנט לרפואה ועבד במלחמה בבית חולים פסיכיאטרי ניסח את מה שחשו אז רבים – שצלילה לתוך התת מודע והחלום חיונית כנגד המציאות האיומה. הסוראליזם היה, מבחינות רבות, תנועה מהפכנית שביקשה לעורר כוחות יצירתיים ודרכם להביא לשינוי חברתי עמוק. ההתכוונות הזו, על היבטי הפוליטיים אינה נוכחת בתערוכה.
רוח הסוראליזם שורה על ההחלטה להציג מגוון רב של חפצים מעבר ליצירות סוראליסטיות בהגדרתן כיצירות של חברי התנועה. ברטון התייחס למניפסט התנועה כניסוח והנחת אדנים סדורים לגישות שרווח הרבה לפניו. הוא התייחס לכותבים כמו המשורר אפולינר שטבע את המונח סוראילזם ומת 6 שנים לפני פרסום המניפסט, לרמבו, אדגר אלן פו וגם דאנטה, ולאמנים חזותיים כמו אדליון רודן או דה קיריקו וגם אנרי רוסו כעל מבשרי סוראליזם ומקורות השפעה. הסוראליסטים התענינו בתורות וטקסים משני תודעה ממקומות שונים בעולם והחיבור לחפצים כמו אוסף “אבני החלימה” של שוקי בורקובסקי , או משענת ראש מצרים מ 2000 לפני הספירה מדגימה זאת היטב.
משענת הראש המצרית כמו עבודות רבות מאד הן מאוספי המוזאון. בשנה וחצי האחרונות המוזאונים הישראלים כורים מחדש במחסנים שלהם ומעלים מהם אוצרות. הגילויים מחדש האלו אמנם נובעים מכך שכמעט בלתי אפשרי להסתמך על השאלות מחו”ל אך זהו בהחלט בבחינת מתוק מעז. באוספי מוזיאון ישראל עבודות נהדרות של סוראליסטים חברי התנועה ושל אמנים קרובים שיצירותיהם קרובות ברוחן, במיוחד מרסל דושאמפ, שהגיעו למוזיאון כתרומות ארתורו שוורץ. בין העבודות מאוסף המוזיאון בולטות עבודה של דורותיאה טאנינג “צליל ביתי” מ 1952 ו של מאן ריי “חלומו של מפתח לילה “מ 1959.
עבודות אמנים ישראלים מהוות חלק ניכר בתערוכה. חלק רוויות ברגישות האסטטית של סוראליזם אירופאי בשיאו : בין הבולטות ביותר סידרת האנימציה והציור המעודנת של נלי אגסי “ארדור” ו”החדר חולם” של דינה גולדשטיין. גולדשטיין יוצרת שילוב משובח של עבודות גזירה וחבור, מוסיקה ותנועה לכדי חדר פלאות של סיפורים וחלומות המהלכים במרחב שבין המקסים לאפל ועבודותיה המתקשרות לתקדימים לקולנוע שהיו גם חלק מהקרקע ממנו צמח הסוריאליזם של שנות העשרים.
יצירות ישראליות אחדות מקבלות בהקשר התערוכה קריאה מחודשת ומעניינת כך למשל צילום יפיפה של מיכל היימן, עבודות מוכרות מאד של מיכל נאמן המתייחסות ישירות לסיפור איש הזאבים מטופלו המפורסם של זיגמונד פרויד, ועבודה יפה של אמון יריב מ 2003 (שחבל לאינו מציג יותר כאמן פעיל) וגם עבודות של יהודית סספורטס וגיא זגורסקי.
העבודות באנימציה ומציאות רבודה המוצגות בתערוכה לצד האסופה המצוינת של חוברות, קטלוגים וקונטרסים סוראליסטים, וגם כתבי יד מוסלמיים ופרסיים מנכיחות היטב את האמירה של התערוכה כולה לגבי סוראליזם כמודוס חשיבה על זמני, התגלמות של צורך נפשי אנושי אוניברסלי שהתנועה הסוראליסטית ניסחה וחיזקה את מקומו בלב הזרם המרכזי האירופוצנטרי של המחצית הראשונה במאה הקודמת.
“חלומות צלולים”, אוצרת התערוכה: ד”ר עדינה קמיאן
מוזיאון ישראל, ירושלים
Worth a visit? Definitely YES. “Lucid Dreams” is impressive with numerous works, most of which are very interesting. It is “contemporary” in being eclectic, bridging and connecting eras, places, and mediums, a curatorial approach that has become very acceptable over the past 15 years. Among the most outstanding examples are the “Milk of Dreams” curated by Cecilia Alemani at the 59th Venice Biennale (2022) or “Histories,” the series of exhibitions curated by Adriano Pedrosa, curator of the last Biennale at the MoMA and many exhibitions at the New Museum, Sao Paulo, since 2014. Many other exhibitions have been curated in this spirit.
Exhibition designer Shirly Yahalomi created an array of rooms leading off from a central hallway ending in a spacious hall. Five spaces each devoted to a theme – “Interpretation of Dreams,” “Dream Stories,” “Muses and Dreamers,” “The Sleep of Reason” and “Dream Laboratory,” each with its own characteristic color and design. The works seem to take on a scale of a home-based exhibition instead of a museum display. Creating diverse viewing experiences was an excellent step, ranging from large-scale works, especially video projections, to small works inviting visitors to view from up close. The change in the space is dramatic, theatrical, and effective.
Curator Dr. Adina Kamien focused the exhibition around the motif of dreaming, from Surrealism through contemporary examples. The association between the historical and the contemporary is not always convincing – it requires a stretch to attribute Fatma Shanan’s Self portrait on Parquet (2019) to Surrealism, despite other works, such as Yifat Bezalel’s Window (2023), showing a clear association. The link to Surrealism is obvious in Sharon Balaban’s video Mascara (2024). The sliced-off eyelashes hover and float in the center of a white space like a mysterious Israeli sea creature, evoking Dali and Buñuel’s 1929 film, Andalusian Dog, the Surrealist film which opens with a blade slicing an eyeball.
The point of origin for the exhibition is the Dream Object (1935) by André Breton, “father of Surrealism” who published the Surrealist Manifesto in 1924. The object, one of about a dozen, is an assemblage of cardboard, photographs, a mirror and additional materials on which he wrote poetry and played with letters. Breton sought to expose and flood a broad range of emotions both conscious and subconscious. The similarity between the structure of the object and the exhibition space, the relationship between concept and physical space, is an excellent idea.
Kamien chose to focus on dreaming, liminal states of consciousness and fantasy. Engagement in these spheres characterized Surrealism during its approximately five decades of activity as a defined movement. Interesting that what is not evoked by the exhibition during this time of continuous war in which we are still experiencing is any reference to the fact that Surrealist movement arose following World War I. World War I, in which many of the artists participated or suffered directly from it, shook the foundations of European culture. Breton, then a medical student who was working in a psychiatric hospital during the war, formulated what many sensed – diving into the subconscious and the dream world is vital when faced with horrific reality. For many, Surrealism was a revolutionary movement that sought to arouse creative forces which would generate deep social change. This intentionality with its associated political aspects, is absent from the exhibition.
The spirit of Surrealism seems to have dictated the decision to display a wide range of objects that would not fit the strict definition of “Surrealist” by members of the movement. Breton referred to the Manifesto of Surrealism as the formal statement of ideas and theories that developed before his time, such as the writings of Guillaume Apollinaire who coined the word “Surrealism” but died six years before the Manifesto was published; writings by Rimbaud, Edgar Allen Poe, and even Dante; as well as visual artists such as Odilon Redon or de Chirico, Henri Rousseau, who may be said to be harbingers of Surrealism and sources of inspiration. The Surrealists were interested in theories and transformative rituals from different places in the world and the connection to objects, such as Shuky Borkovsky’s Dreaming Stones, or Egyptian headrests from 2000 BCE are good examples.
Many works (such as the headrests) are from the Museum’s collections. Over the past year and a half, Israeli museums have been “mining” their storerooms and bringing up treasures. Although these rediscoveries arose primarily from the near impossibility of obtaining loans from abroad, it is definitely a case of making the best of a bad situation. Thanks to the Vera and Arturo Schwarz Collection, Israel Museum owns wonderful works by Surrealists and their artist friends whose works are in the spirit of Surrealism, especially Marcel Duchamp. Outstanding works from the Collection are Dorothea Tanning’s 1952 painting, Home Light, and Man Ray’s The Dream of a Night Key (1959).
Works by Israeli artists make up a large portion of the exhibition. Some are suffused with the aesthetics of European Surrealism at hits height, such as Nelly Agassi’s series of animated collages and paintings, Ardor and Dina Goldstein’s Dreaming Room. Goldstein has created a superb combination of cutouts, music, and motion to create a “cabinet of wonders” of stories and dreams inhabiting a space between charming and dark. Her works link to precursors of cinema, which were also part of the fertile ground of the 1920s from which Surrealism sprang.
Several Israeli artworks receive an interesting rereading in the context of this exhibition, such as a lovely photograph by Michal Heiman, very familiar works by Michal Neeman referring directly to the “Wolf Man,” one of Freud’s most famous patients, a beautiful photograph by Amon Yariv from 2003 (a pity he has ceased to exhibit as an active artist), a work by Yehudit Sasportas, and a sculpture by Guy Zagursky.
The animation and AR works on display along with the excellent collection of brochures, catalogues, and publications of the Surrealists, as well as Islamic and Persian manuscripts, provide strong presence to the exhibition’s statement on Surrealism as an atemporal mode of thinking. It is presented as the embodiment of the universal human soul as formulated by the Surrealist movement, reinforcing its place at the heart of Europocentric mainstream of the first half of the 20th century.
Lucid Dreams, Israel Museum, Jerusalem
Curator: Dr. Adina Kamien
