For English Click Here
יערה צח – השמש שוקעת פעמיים
פירוק, נכות, תנועה עצורה והנכחה של גוף חסר חוזרים ומופיעים בעבודה של יערה צח כבר כחמש עשרה שנים. אחת מעבודותיה המוקדמות שנחרטו בזיכרוני הייתה מורכבת מרגל מנורה מקופלת וגלגל מצופה בכיסוי חומר קטיפי באדום דם. האובייקט היפה, נראה כמכשור רפואי שנכרכו בו זיכרון הדר מלכותי וגופניות -מיניות. הוא היה יוצא דופן בסצנת הפיסול הישראלי וכך גם עבודותיה החדשות.
בפיסול הרישומי, האלגנטי -נוירוטי שמוצג ב”השמש שוקעת פעמיים” חוזרים חלקים ממכשור רפואי, בעיקר כסאות גלגלים, לצד עגלת קניות וחלקי צנרת ואוביקטים שצח אמנם יצרה אך הם מעלים על הדעת חלקי מכשירים. בכך צח ממשיכה שורה ארוכה של צירופים כמו צירוף הקראף והברז שהציגה בתערוכה “גילוי וכיסוי” שאצרתי בבית ביאליק ב 2014. ב”השמש שוקעת פעמיים” הגוף האנושי אינו מתואר אך מה שיכול להיתפס כהמשך, הארכה – החלפה של חלקים ממנו, ממלא מקום מרכזי.
העבודות אבסורדיות – פרוטזות לא פונקציונליות מולחמות לכדי יצורים חדשים זרים/מוכרים, וחלק מהצורות מתוחות – מעונות נראות כמו גוף במחול. צבעי המט של העבודות קובעים טמפרטורה מהוסה- חמורה בחלל: ורדרד כשל עור, ירוק עכור (כמו ירוק בית חולים שהתלכלך) ואפור חסר חיות. הצבע יחד עם ההיברידיות אדם- מכונה שמרומזת מעלים על הדעת את ציוריו המצוינים של טוטסודו אושידה Tetsuya Ishida (1973–2005) שצייר את הדימוי המסויט של אנשים מכונה בהתבסס על חלקים מסוימים בחברה היפנית, במיוחד שדרת העובדים הזוטרים במשרדים (“salarymen”).
יש כמובן תקדימים רבים, בהם של אמנים סוראליסטים, עבודות של דושאמפ, אמנים קונסטרוקטיביסטיים וגם דימויים קולנועיים מוכרים היטב כמו דמות הגיבור ב”זמנים מודרניים” של צפלין. העבודות מזכירות גם את האקספרסיוניזם הגרמני של אחרי מלה”ע הראשונה, במיוחד תיאורי הפצועים והנכים של גיאורג גרוס.
צח, שוב בדומה לאוישדה, מדברת על מחיר ההשתעבדות לקפיטליזם ההפנמה של ערכיו שיעדיפו רווח על אנושיות כך, ידית עגלת קניות מולחמת למה שנראה כעורקי לב, כלומר הצריכה מהותית מרכזית לנפש האדם המשועבדת לה.
צח בוחנת ממשק גוף – אובייקט בחיבור פונקציונלי – המקום בו יש להכניס מטבע כפיקדון בעגלת קניות וממנו משתלשלת שרשרת. המטרה היא, דרך הפיקדון ליצור סדר על ידי כך שהעגלות יוחזרו בתום השימוש למקומן. לעיתים קרובות מטרה זו אינה מתממשת.
העגלה ההופכת לעורקי לב מזכירה באופן פואטי, סובלימטיבי, דרי רחוב המשתמשים בעגלות לאכסון כל חפציהם ואלו, על החבילות והשקיות, גלי בגדים שמיכות ושאריות מזון המשרטטות סיפור חיים. בקרירות, הריחוק והדיוק של הפסלים הדקים מסתתרת סערה.
אוצרת: אורלי הופמן
בית האמנים תל אביב , תערוכת פרס רוזנבלט 2024
Yaara Zach – The Sun Sets Twice
Deconstruction, disability, stopped movement and the presence of the absent body reappear in Yaara Zach’s oeuvre for the past 15 years. One of her early works which remained firmly in my mind was composed of a folding lamp handle and wheel covered with blood-red industrial velvet. The beautiful object looked like a piece of medical equipment in which the memory of royal glory and sexuality/physicality were bound up in it. It was unusual on the Israeli sculpture scene, and so are her new works.
Zach’s elegant new sculptures made out of stainless steel seem like sculpted drawings. “The Sun Sets Twice” features parts of medical devices, especially wheelchairs, along with supermarket carts and pieces of piping and objects she made but which bring to mind parts of devices. Thus Zach continues her long line of combinations, such as her carafe-plus-faucet exhibited in “Revealment and Concealment” which I curated at the Bialik House Museum in 2014. In the current exhibition, the human body is not depicted, but what can be perceived as a continuation of the body, a lengthening or replacement of some of its parts, takes a central place.
The works are absurd – non-functional prostheses welded into new creatures which are strange yet familiar, and some of the stretched/tortured forms seem like a dancing body. The matte colors determine the temperature: it is hushed and serious in the space: pinkish and skin-like, muddy green (like dirty hospital green), and grey without any vitality.
The color, together with the hints of man/machine hybridization bring to mind the excellent paintings by Tetsuya Ishida (1973-2005) who depicted the nightmarish image of machine/man basedon certain sectors of Japanese society, especially the “salarymen.”
Of course there are many precedents, including the Surrealists, Duchamp, Constructivists, as well as very familiar cinematic images such as the hero in Chaplin’s Modern Times. The works are also reminiscent of German Expressionism post-WWI especially George Grosz’s depictions of war wounded and disabled.
Zach, similar to Ishida, alludes to the price of enslavement to capitalism and the internalization of its principles which place profit above humanism; thus the handle of a supermarket cart is welded to what looks like the arteries of a heart. Consumption is an essential component to the soul of the person enslaved to consumerism.
Yaara Zach examines the body-object interface in her functional connections, such as the coin slot of the supermarket car which has a chain, designed to create order when the carts are returned to their place, which does not always happen. The cart that becomes arteries is a poetic sublimated reminder of homeless people who use carts for their belongings. Each such cart heaped high with packages and bags, clothes, blankets, and remnants of food relates a life story. A tempest is concealed in the chilliness, distance, and precision of Zach’s sculptures.
Curator: Orly Hoffman
Tel Aviv Artists’ House
Rosenblatt Art Prize 2024
