English follows Hebrew
תערוכת האוסף “אפורה כל שיטה, רק עץ החיים ירוק לעד” ו”שעון שמש” תערוכת יחיד של מעיין אליקים —יפות מאד. יש להן צדדים רבים נוספים, אך מעל לכל הן יפות ובדרכן חופשיות, ללא מוסרות של דיון, זעקה מחקר או תזה אותו הן מתוות או, כמו שקורה לא פעם, מרצות. בשתי התערוכות היופי אינו קישוט אלא יוצר זמן להתבוננות, לעצירה, לשקט שמופקע מרעשי רקע. כשהן מוצגות לצד התערוכה “לצלם ולשכוח: רן טל אחרי מיכה בר־עם” והתערוכה “איורים: דוד פולונסקי”, שתי תערוכות משובחות שתכנים נרטיביים היסטוריים עומדים בליבן הדבר בולט במיוחד. את “אפורה כל שיטה, רק עץ החיים ירוק לעד” ו”שעון שמש” אצר דורון רבינא והן טובות, לאין ערוך, מהתערוכות שאצר בעת ששימש אוצר ראשי של המוזיאון.
על התערוכה של אליקים אפשר לחשוב כעל מיצב שחלוקת החלל האקסטרווגנטית מאפיינת: מרבית החלל ריק למעט שלושה מוקדים: עבודת קיר ענקית עשויה תבליט נייר וקרטון ושתי במות עליהן, בגריד מסודר, אובייקטים. המסע אליו לוקח מעיין את הצופה הוא לתפר הזמן של סוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 והמקום התרבותי הוא של מערביות מוקסמת מ”מזרח” מדומיין שכרוכה בחיבוטי לאומיות. במערך המורכב הזה אליקים יוצר חפצים מעודנים, עשירים, חוגג אנינות וצופן בתוכה חרדת קץ.
עבודת הקיר, בלבן בוהק עם קוים אדומים מעטים שנראים כאילו מבצבצים נימי דם היא חזית בניין אקלקטי שנראה מוכר למרות שאינו בניין ספציפי . בסגנון שהיה נפוץ בתל אביב בשני העשורים הראשונים לקיומה הפגיש אדריכלות אירופאית שנשענה על אדריכלות קלאסית עם הדי אר – נובו ואר- דקו ואדריכלות מחלקים נוספים בעולם, . שילוב מערך שילוב תרבותי דומה לזה שמופיע בבמות. בראש המבנה אליקים נותן לצופה מפתח לקריאת התערוכה דרך שעון שאותיות עבריות מחליפות בו את הספרות מ א עד י”ב ובתוכו מעגל פנימי בו כתוב שם האמן שנקרא הפוך מכיוון השעון . מעגלי הזמן והזהות מסוכסכים ואליקים, כמו אמן רנסנס מנכיח את עצמו , את חתימתו במוקד.
בין האובייקטים קשרים סמויים וגלויים של נראות ומשמעות . מספר כדורים שהם קונגלומרט של צדפים מוצגים על הבמות. הכדורים מזכירים את כדורי השלדים של דיוויד פלקנר וגם כדורי החרקים של צדוק בן דוד . את כדורי הצדפים, חומר עתיק שמעיד על מות היצורים שחיו בו הוא מעמיד על צלחות מבית מלאכה איטלקי המשתמש בזיגוג ששימש בעבר אמנים פוטוריסטים. המבט על זמן, על אי הלימה בסיסית בין התחושות והפרשנות שלנו כלפיו וחוסר ביכולת שלנו להסכין לטיראניות הזמן חוזרת שוב ושוב . על שולחנות קינון (שולחנות בגדלים שונים הנכנסים זה תחת זה) מעץ אורן הציב ערמת קוביות שבולטים בהם “עיניים” בעץ ,סימני זמן והתפתחות. השולחן המרוסן, אובייקט שפרשנות שלו בידי ג’וזף אלברס הפכה אחד הרהיטים המזוהים של הבאוהאוס. נפגש בקוביות הגדולות שנשמר בהן זיכרון טבע שכמו הצדפים נדרס באלימות להוות צורה רגולרית. דף ראשון של ספר “מלחמות ה'” עמוד כותרת , ספק מומצא ספק אמיתי נארג לאריג ארוך ותלוי על סולם – משוכות, גולגולת מוצבת על ארגזי מסע , ורקמה שמזכירה ציורים של הילמה אף קלימט ממוסגרת במה שנראה כלוחות ברית.
הדיון הפנימי בין זמנים וסגנונות, הזיקה של האמנות ל”חדר פלאות” קולוניאליים שתמימות, דורסנות ותחושת אדנות הופיעו בהם במידות כמעט שוות מתקשר לתערוכה מאוספי המוזיאון “אפורה כל שיטה, רק עץ החיים ירוק לעד” שמוצגת
באולם הפתוח וממשיך את האולם בו מוצגת התערוכה של אליקים. הקישורים בין עבודות המקובצות יחד אסוציאטיביים, צורניים, לפעמים גחמניים אך החוט המקשר בדרך בולט. ההיגיון הפנימי אנרכיסטי למדי .אנדי וורהול ג’ואל שפירו, ג’וזף אלברס ויהושוע נוישטיין מספרים מודרניזם, אמנים לא מוכרים ליד מוכרים. מחסני המוזיאון כלונה פארק , מגרש משחקים אינסופי, נוף מתעתע.
אוצר: דורון רבינא
מוזיאון תל אביב לאמנות שד׳ שאול המלך 27, תל אביב
כל הצילומים: סמדר שפי
הדרכה והכנה עם ד”ר סמדר שפי
למטיילות/ים עצמאיו/ים לביאנלה בוונציה, 2022
הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים 213 אמניות ואמנים.לצד הביאנלה מוצגות עוד עשרות תערוכות חשובות .
במפגש תקבלו רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש לביאנלה – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכן/ם.
ההדרכה עם מצגת ומפות .הביאנלה ננעלת ב נובמבר 2022
לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת WhatsApp ל 0507431106
Exhibition of TLV Museum’s Collection \ “All Theory is Gray, but the Tree of Life Springs Ever Green” | Maayan Elyakim \ “Sun, Dial”
Both the Tel Aviv Museum’s exhibition, “All Theory is Gray, but the Tree of Life Springs Ever Green,” and Maayan Elyakim’s solo exhibition, “Sun, Dial,” are enrapturing. They have additional aspects, but beauty reigns, liberating the exhibition from the strictures of discussion, protest, research, agenda, or as so frequently seen, a desire to please. In both beauty is not decoration but an element facilitating observation, a pause to contemplate, quiet extracted from background noise. When they are displayed alongside of two other good exhibitions, “The Last Photograph: Ran Tal after Micha Bar-Am” and “Illustrations: David Polonsky,” with historical narratives at their core, it stands out more clearly. Doron Rabina curated both exhibitions, which are much than the ones he curated in his capacity as the Museum’s Chief Curator.
Maayan Elyakim: Sun, Dial (View of the installation)
Elyakim’s exhibition can be seen as an installation whose extravagant division of space is its main characteristic: most is empty except for three focal points: a huge wall piece – a paper and cardboard relief, and two platforms on which objects are arranged in an orderly grid. Maayan takes his viewers on a time travel journey to the seamline between the 19th century and the early 20th. The cultural site is a West enchanted by an imagined “Orient” undergoing pangs of nationalism. Relating to this complex system, Elyakim creates refined, rich objects, celebrating connoisseurship predicting the anxiety of an Apocalypse.
The wall piece, with its shiny white and few red lines seeming to glisten like capillaries, simulates the façade of a seemingly-familiar eclectic building, without being specific. The style, which was common in 1920s Tel Aviv, was an encounter between European architecture leaning on Classicism with shades of Art Nouveau, Art Deco, and additional styles. This was a cultural eclecticism similar to the spirit of the objects on the two platforms. At the top of the façade, Elyakim provides a key to its reading the exhibition. In the clock in which Hebrew letters replace numerals, and the inner dial is surrounded counterclockwise by the Hebrew letters of his name, reality and identity are in conflict, as Elyakim, like a Renaissance artist, makes himself present with his “signature” at the center.
Covert and overt ties of visibility and meaning exist between the objects. The spheres made of conglomerates of shells, on the platforms, are reminiscent of David Falconer’s skeleton balls as well as Zadok Ben-David’s insect balls. The spheres of shells, made of the ancient material testifying to the death of living creatures, are placed on Italian-made plates glazed in the same technique as the ones produced by some Futurist artists. The observation of Time, with the basic incompatibility between our feelings and our interpretation, and our refusal to succumb to its tyranny, reoccurs. A pile of oak cubes with knots like eyes which are signs of time and development are placed on oak nesting tables. Nesting tables, as interpreted by Josef Albers, became one of the pieces of furniture most identified with the Bauhaus, here encounter the cubes which resonate memory of nature. Like the shells, they have been violently transformed into a regular shape. The title page of the book “Wars of the Lord,” a book whose origin is invented or perhaps real, was woven into a long fabric and hung on a ladder made of hurdles. A skull is placed on a steamer trunk, while embroidery reminiscent of Hilma af Klint’s works are displayed in a frame like the tablets of the Ten Commandments.
All Theory is Gray, but the Tree of Life Springs Ever Green
The internal dialogue between times and styles, the association of the art to colonial “cabinets of wonders” equally embodying innocence, hegemony, and entitlement, is linked to the exhibition from the Museum’s collection on view in the open hall, continuing to Elyakim’s exhibition. The links between the grouped works are associative, formal, and sometimes whimsical, but there is an evident common thread. The internal logic is overly anarchistic. Andy Warhol and Joel Shapiro, Josef Albers and Joshua Neustein speak of Modernism, and there are works by lesser known artists next to the well-known. The Museum’s storerooms have become an amusement park, an infinite playing field, an illusory landscape.
Curator: Doron Rabina
Tel Aviv Museum of Art, 27 Shaul Hamelech, Tel Aviv
All photographs by the author.
