English follows Hebrew
על קירות הבתים בשכונת יפו ד בתל אביב, בהם החליטו אנשי “זומו” להציב עבודות אמנות, נתלו הודעות שלולא היו אמיתיות יכלו להקרא כפרודיה משובחת.
***
“בניין זה ודייריו זכו בעבודת אמנות” – לא ביקשו, לא רצו, לא בחרו – “זכו” .
“במהלך השבוע הקרוב יעבדו האמנים על עבודת האמנות שלהם במפתן ביתכם” – אם מפריע ואם לאו.
“מוזמנים להכיר אותם וקפה תמיד יתקבל בברכה!” – ההזמנה העצמית לקפה יכלה להחשב כסתם הומור קלוקל לולא אחת התושבות שהתבוננה בי קוראת העירה “וטוב שלא ביקשו ש”נפתח שולחן “…”.
“אתם אורחים של כבוד בפסטיבל!” – השיבוש מושלם – מי שחיים בשכונה, מי שבשטחים הציבוריים ובמפתני בתיהם, מציבים עבודות הם בעלי הבית. האורחים הם האמנים והמבקרים מחוץ לשכונה.
***
הטקסט המתנשא והחצוף גרוע אפילו מסיסמת האירוע ביפו ד “פסטיבל אמנות עושה שכונה” . “לעשות שכונה”, מפרש ויקיפדיה ,” משמש בסלנג הישראלי לתיאור התנהלות חובבנית חוסר רצינות, חוסר מקצועיות וזלזול, לדוגמה: משחק כדורגל “שכונה”, או “השחקנים עושים שכונה” הוא מצב בו הכדורגלנים משחקים בלי להישמע לטקטיקה ולהוראות המאמן, ולכללי המשחק”.
***
בהנהלה ובמהדורות השונות של זומו שותפות ושותפים אנשי אמנות שאני מעריכה. לסיור המקדים לפתיחה של זומו ביפו הלכתי במטרה לשנות את דעתי על המיזם אליו כתבתי ודיברתי בהסתייגות בעבר.חזרתי ביקורתית יותר ו(שוב) מלאת התפעלות מהצלחתו השיווקית.
מהסיור נפרדתי עד מהרה – הוא נקבע ל18:30, החושך ירד, העבודות לא היו מוארות והקדמות הרקע על היסטורית זומו לא היו הכרחיות עבורי. עם קטלוג ומפה הסתובבתי לבד וכך, תוך חיפוש עבודות, נוצרו מפגשים ושיחות עם דיירים. כמו כלפי כל פרויקט ציבורי הדעות חלוקות אבל בעיקר בלטה האדישות לעבודות.
לא ראיתי את כל העבודות בפסטיבל. מצפייה בחלק הארי עולה תמונה מאכזבת,לרבות עבודות של אמנים מצוינים שחיפשתי את עבודתם במיוחד. קיר מצויר, צבעוני כמו של אלעד לרום, או מונוכרומטי כשל שגיא אזולאי לא מעלה ולא מוריד מהלאות המשוכה על השיכונים. ציורים המציירים את השכונה ותלויים על קירותיה כמו העבודות של רקפת כנען ורון לוין נשארים ריקים. העבודה של שי אריק, ששיקע אובייקטים שאסף בשכונה באבני רחוב שקופות יוצרת אסוציאציה ל”שטופל שטיינה” בברלין, בהן מצוינים שמות היהודים שגורשו מבתיהם ונרצחו בתקופת גרמניה הנאצית. צילומי ענק על קירות בתים, או חיות צבעוניות בכניסה לשכונה, של הקולקטיב הצרפתי ריבולי 59, לא יצרו חוויה בעלת משקל. הדבר לא מתרחש גם בשלושה ציורים גדולים של אלהם רוקני המציירת אלמנטים המצויים בבניינים יחד עם רמיזה לים שאינו נראה מהשכונה הזו של יפו. תאורה חדשה הותקנה על הכניסות להאיר עבודותיה ופנסים מנופצים, לצד החדשים, לא הוחלפו. איאפשר שלא לחשוב שבמקום אמנות בינונית (שאפשר לדמיין כיצד תיראה אחרי הגשמים), הצעה לדיירים לצבוע את הבניינים ואולי גם להחליף פנסי תאורה שבורים הייתה משמחת אותם יותר.
עריכת הפרויקט בסוכות יצר רגע מענין, השוואה בין פעולה קהילתית אמיתית – הקמת הסוכות הרבות והשוקקות בשכונה- לבין “פסטיבל” מתוזמר . בהקשר של סוכות ופעולות חוץ ופנים בלטה לטובה עבודה של רחל אניו (ברחוב נרדור 8) שצילמה חלונות בשכונה, הפכה אותם לדוגמא על טקסטיל שתלתה כווילונות כקומת העמודים של בניין, הרהור על פנים וחוץ והדיפוזיה ביניהם בהד מעניין לסוכה לידם היא מוצגת.
האם ההשקעה הכספית הניכרת שנעשתה כאן אכן תורמת לשכונה? ובכלל , האם יפו ד , שכונה שעוברת שינוי כבר מספר שנים והיא בית לאמנים רבים מלב העשייה בתל אביב, עונה על מה שמוגדר באני מאמין של זומו כתפקידו “לנטרל מרחקים גאוגרפיים, לגשר על פערים תרבותיים, לעקוף מחסומים פיזיים, להתגבר על חסמים תודעתיים”.
הפסטיבל ביפו ד יביא כנראה להכרה מוגברת במקום כאופציה למשקיעי נדל”ן.
צילומים: סמדר שפי
הדרכה והכנה עם ד”ר סמדר שפי
למטיילות/ים עצמאיו/ים לביאנלה בוונציה, 2022
הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים 213 אמניות ואמנים.לצד הביאנלה מוצגות עוד עשרות תערוכות חשובות .
במפגש תקבלו רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש לביאנלה – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכן/ם.
ההדרכה עם מצגת ומפות .הביאנלה ננעלת ב נובמבר 2022
לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת WhatsApp ל 0507431106
חדש – הכנה לסיור עצמאי בפירנצה –
לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת WhatsApp ל 0507431106
“This building and its residents have been awarded an artwork”: Zumu, the Museum on the Move, in Yafo Dalet
The Zumu team announced installing artworks in buildings in the Yafo Dalet neighbourhood in Tel Aviv-Jaffa, with posters that, had they not been genuine, could be read as high parody.
***
“This building and its residents ‘lucked out’ and got an artwork” – This building and its residents did not request them, want them, or choose them, but “were awarded.”
“Over the forthcoming week, the artists will be working on their pieces at the threshold of your homes” – whether or not it will disturb residents.
“You are invited to get to know them, and coffee is always appreciated!” – inviting oneself for coffee can be considered poor humor were it not for one of the residents saw me reading the poster and commented, “It’s a good thing they didn’t ask us to ‘lay on a feast’…”
“You are the Festival’s guests of honor!” – Perfect role reversal: the poster implies that the artists using the public space ‘at the threshold of the homes’ are the hosts and not the guests, when it is the artists, critics, and viewers who are the guests.
***
The condescending text is even worse than the slogan for the event taking place in Yafo Dalet – “An Art Festival Making a Neighborhood.” To “make a neighborhood,” according to Wikipedia, “is derogatory Israeli slang for amateurish management lacking serious professionalism, as in a ‘soccer game was ‘neighborhood,’ or, ‘the players made a neighborhood,’ referring to a game in which the players fail to listen to the rules, the coach, or any strategy.”
***
The Zumu team consists of many people and partners, some of whom I value. I went on the preview tour hoping to change my mind about this enterprise, which I had criticized in the past – but I returned even more critical, and with greater awe at its marketing success.
The tour began at 6:30 p.m. but darkness soon fell, there was no lighting on the artworks, and I decided to skip the history of Zumu and venture out on my own, equipped with catalog and map, to see the works on my own. As I searched for the artworks, I had some interactions and conversations with neighborhood residents. As usual, opinions were divided, but what stood out the most was their indifference to the artworks.
I didn’t see everything, but from the lion’s share that I did see – including works by excellent artists I specifically sought out – it was disappointing. A colorful wall painting, such as by Elad Larom, or a monochromatic one, as in the work by Sagie Azoulay, did nothing for the melancholic vibe of the housing block. Depicting the neighborhood in paintings and hanging them on its walls is empty of meaning (e.g., works by Rakefet Knaan, or Ron Levin). The work by Shay Arick who sunk objects gathered in the neighborhood into transparent paving stones, created an association to the “Stolpersteine” (lit., stumbling stones) memorial plaques with names engraved jutting out from the pavement in Berlin facing homes from where Jews were deported and murdered under the Nazi regime. Neither the huge photographs on the walls of the houses, nor the colorful animals at the entrance to the neighborhood by French collective Rivoli 59, created a moving experience. The three large-scale paintings by Elham Rokni, depicting elements found on the buildings with a hint of the sea invisible from this area of Jaffa, did not have much weight either.
New lighting was installed on the building entrances to illuminate her works, but the shattered streetlights near the new spotlights were not replaced. I couldn’t help thinking that instead of the mediocre art (one can only imagine how it will look after the rains) offering to residents to repaint their buildings and perhaps replace broken lamps would have made them happier.
A public art project during the holiday of Succot – Festival of Tabernacles – created an interesting moment of comparison between a genuine community action of erecting the numerous festive booths and an orchestrated “festival.” In the context of Succot and outside/inside activities, one work that stood out favorably is Rachel Anyo’s installation (8 Nardur Street). She photographed windows in the area, printed them on textile which she hung on the ground level under the pillars of a building in a contemplation of interior/exterior and the diffusion between them, resonating the nearby succa in an interesting juxtaposition.
Did the evident funding contribute to the neighborhood? And, in general, does the Yafo Dalet neighborhood which has been undergoing gentrification for the past few years, and is home to many artists at the very heart of the Tel Aviv art scene, fulfill Zumu’s credo, which states: “We set out on this groundbreaking journey in order to overcome geographical distances, to bridge cultural divides, to circumvent physical barriers, to overcome conceptual hurdles and to get rid of the conventional divisions between the artists & audiences.” Instead, the festival in Yafo Dalet will most probably raise awareness of the area as a good potential real estate investment.
Photographs: Smadar Sheffi.
