נורא, יפה – הדר גד | Hadar Gad:  Intolerable Beauty

הטקסט המתפרסם כאן נכתב ליווה את התערוכה “נורא, יפה” של הדר גד בגלריה רוטשילד בתל – אביב.
כתבתי אותו  במחשבה רבה ומתוך ההתרגשות הגדולה שיצרה בי סדרה זו של ציוריה של גד מאז החלה להתרקם לפני כשלוש שנים. במהלך התערוכה הציורים נגעו בקהל גדול של נשים ואנשים –ונוצר סביבם רגע של קשב והתבוננות : התבוננות בשפה הציוריות של גד המתפתחת לכדי סימפוניה מורכבת של אופני עבודה וקשב לסיפורים, לזיכרונות האישים והקולקטיביים שסופרו ולאלו שעוד רוחשים תחת מעטה העבר.  מי שראו את התערוכה “אדום” שאצרתי להדר גד בגלריה ב 2017 יכלו גם לראות המשכיות בדרך בה גד מטפלת בנגיעה בכאב חשוף וגם את הרכות שהתווספה שאפשרה לנורא להיות כל כך, כל כך, יפה.

נורא, יפה – הדר גד
אוצרת: ד”ר סמדר שפי

במבט מקרוב בציוריה של הדר גד נדמה שהררי הספרים, מצבורי היצירות, המבנים ההרוסים כאילו צפים על מים – זרם במורד נהר לא ידוע, או מי תהום הזיכרון שעולים ומציפים ומלחכים את גדות הדימויים. לציורים התנקזו ידיעות ורגשות, מחקרים וספרות וקולנוע, צילומים וזיכרונות קולקטיביים וכאב מפעפע. לצופה נותר לתהות על קסמם, על הדרך בה הם שובים ועוצרים את המבט.
ב‘נורא, יפה’ מוצגות  עבודות שגד ציירה במקביל ובהמשך להכנת התערוכהAfterlives: The Lost Stories of Looted Art, שהוצגה במוזיאון היהודי בניו יורק.[1] התערוכה עקבה אחר קורותיהן של מספר עבודות, בהן של בונאר ומאטיס, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה, חלק מהעיסוק הגובר בבירור ההיסטוריה של יצירות שנבזזו או נמכרו בכפייה בשנות השלטון הנאצי. לצד האובייקטים שנבזזו הוצגו יצירותיהם של ארבעה אמנים עכשוויים, בהם גד, שהוזמנו להתייחס להשלכות הרחבות של שוד האמנות, של שבר התרבות. גד התמקדה בביזה הנאצית השיטתית של ספריות ואוספי אמנות יהודיים ולא יהודיים וכן במרכזי הצלת העבודות והשבתן, שבעלות הברית הקימו בתום המלחמה. ככל שנוקפות השנים מתברר שהליך ההשבה חלקי ופגום, והפצע לא העלה ארוכה.

מההתבוננות הממושכת של גד באוצרות התרבות המחוּללים עלו כוחם וקולם – ומחשבות על הוויית האמנות. גד ציירה מצבורי ספרים ותמונות ללא דמויות אדם, שיח של אובייקטים וזיכרונות, ישויות של מחשבה, דמיון וסיפורים. האין, המכתש בתרבות (היהודית והאוניברסלית), מונצח דווקא במצבורים גדולים במקום בו נפגשים הכול ולא כלום.
גד אינה מעתיקה חפצי תרבות אלא הופכת אותם לתבניות זיכרון: הספרים על המדפים שהיא מציירת נושאים שמות אמנים שנרצחו: קטלוגים לציורים שלא צוירו. באתרי איסוף הציורים שהיא מציירת, האור מספיק כדי שנבחין בקווי מתאר של מסגרות מפוארות, אך הציורים אינם מועתקים, הזיכרון מתעתע, מתאבך במחשבה.
מעשה הציור של גד הוא כהלך מחשבה: בציורי השמן שלה להוספת צבע ולגריעתו ניתן משקל שווה. ציור מדויק המבקש לתאר – וכמעט מתבקש לומר לתעד – ייצוגי מציאות, מכוסה חלקית בשכבות המצעפות את האובייקטים, מעבירות את הסצנות למקום לא מובהק שבין העלאה באוב להתבוננות ישירה.
בציורי הערמות של גד ההיסטוריה המחרידה נוכחת אך עם זאת ערמות הספרים או היצירות המצופפות הן נוכחות יציבה, שאינה קמלה או נעלמת, גם לא כשערמות ספרים מאיימות למוטט מיטה, מחליפות גוף שהיה יכול אולי להתערסל בה ולנוח בזמנים כתיקונם.
גד נוגעת במקום שבו תרבות וסמלי תרבות מהווים נשמה יתרה, חוצים את הפיזי אל המטאפיזי.
ערמות הספרים הפזורים בין הריסות בית הכנסת בדנציג, בציור “נוף פולני” של גד מ־2019, מעלות על הדעת את הערמה במרכז הציור “ניצחון המוות” של פליקס נוסבאום, מהציורים האחרונים שצייר לפני הירצחו ב־1944. בציורו פסלים, ציורים, פרטיטורות וגלגלי סרטי קולנוע שבורים וחבוטים, סמלי תרבות שהושחתו, יוצרים ערמה, וסביבה חוגגים שלדי המוות. הערמה של נוסבאום היא קינה לתרבות, שירת חייו, שהתנפצה בשנות המלחמה.

מעניין לחשוב על ערמות הספרים והציורים של גד גם ביחס לסדרת ערמות החציר של מונֶה מהשנים 1890–1891, Les Meules à Giverny. הסדרה כוללת עשרים וחמישה ציורים של ערמות חציר בשעות ובתנאי אור שונים, כך שהנושא הוא למעשה חלוף הזמן. בעבודות של גד הערמות השונות – בגודל, בצורה – משמרות שכבות תודעה וזמן, את מִנחת הידע והתובנות שעליה מושתת קיום רוחני.
ב‘נורא, יפה’ הספרים והספריות הם אובייקט שעצמיותו, “ספריותו” (ובמקרה הציורים – “ציוריותם”), מואנשת. כך בציור קטן בו כתם אדום קטן, כמעט אגבי, מציע תהליך מטמורפוזה של ספר לגוף.
בעשורים האחרונים מדפי ספרים שימשו אמנים רבים, בהם כריסטיאן בולטנסקי, אנסלם קיפר, ינקה שוניברי, ולאחרונה ממש תסטר גייטס, לדבר על זיכרון ומורשת. בהקשר היהודי בולטות עבודתו של מיכה אולמן, שיצר ב־1995 אנדרטה לשרפת הספרים בברלין, שנראים בה מדפים ריקים משוקעים תחת כיכר באבל, ועבודתה של רייצל וייטרד, שיצרה בשנת 2000 את האנדרטה לקהילה היהודית בווינה, ובה מה שנראה כתשליל ספרייה. גד מראה בציוריה את שדרות הספרים ששמות אמנים ואנשי רוח כתובים עליהם, לעיתים בצבע, לעיתים בשחור ולבן. שורות הספרים מנכיחות הבטחות שהתממשו והבטחות שלא הספיקו להתממש, ובעיקר את מה שאסור שיאבד.
ההתייחסות לספר כאל אובייקט שמכיל זיכרון כפול, מה שהיה ומה שלא היה, בלט ב’מזמור – תהילים’, תערוכה בשני חלקים שהציג אדמונד דה ואל בבית הכנסת בגטו היהודי בוונציה ובמבנה ליד בית האופרה של ונציה ב־2019. לצד ספרים פיזיים יצר דה ואל ייצוגי ספרים, ריבועים וגלילים דקים בפורצלן, רבים מהם בלבן שבור ובאוקר. אלו אותם צבעים שגד מהרהרת איתם, באמצעותם, בתרבות עבר (לרבות בעבודה בה ציירה את מבנה המשכן לאמנות בעין חרוד ב-2019, והוצגה בתערוכה שציינה 80 למשכן). הצבעים הללו אומרים זוהר וטוהר, ובציורים של גד נוסף להם נופך של ארציות ונגיעה, פגיעוּת.
בעבודותיה על נייר ובציורי שמן – במיוחד בדיפטיך שצויר בהשראת תצלום נקודת איסוף ציורים במלחמה במוזיאון זֶ’ה דֶה פּוֹם בפריס – גד משתמשת בשחור ולבן או בשחור על רקע כחלחל אפור, ליצירת דיאלוג עם אמצעי שכפול, צילום ותחריט או דפוס. תחילת ייצור הספרים בדפוס באמצע המאה החמש עשרה נחשבת לרגע מכונן בתרבות, רגע ממנו תימשך הקִדמה ויופץ אור האוריינות. כוליות גוף העבודות שגד מציגה ב‘נורא, יפה’ היא דיוקן קונספטואלי למהות התרבות כהתנגדות עיקשת לאלימות, אלטרנטיבה שאינה ניתנת למחיקה. אולי מכאן התחושה שהספרים, הערמות, הציורים  צפים, נישאים על מים שילבשו צורות שונות וימשיכו לזרום.

 ©כל הזכויות בטקסט שמורות לד”ר סמדר שפי.

[1] Afterlives: The Lost Stories of Looted Art. The Jewish Museum New York, 2021-2022.  Co-curators: Darsie Alexander and Sam Sackeroff.

הדרכה וייעוץ למסלול  למטיילים עצמאיים לביאנלה בוונציה, 2022
עם ד”ר סמדר שפי  

הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים עוד 213  אמניות ואמנים. לצד הביאנלה מוצגות  עוד עשרות  תערוכות במסגרות שונות.
במפגש תקבלו  רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש כמטיילים עצמאיים (לא בקבוצה) לביאנלה  – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכם. ההדרכה עם מצגת ומפות .
לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת   WhatsApp ל 0507431106

The text published here accompanied Hadar Gad’s exhibition Intolerable Beauty at the Rothschild Gallery, Tel Aviv.

The text was written after much contemplation and the excitement of following the series since its inception about three years ago. During the span of the exhibition, the paintings touched a large audience, creating a moment of attention and observation: discerning visitors could see the development of a complex modes of work, and Gad’s told and untold stories. Those who remember her exhibition “Red” (which I curated in 2017) at the Rothschild Gallery, can see how she continued the path that exposes pain as well as the tenderness that enables the terrible to be so very, very beautiful.

Hadar Gad:  Intolerable Beauty
Curator: Dr. Smadar Sheffi

A close look at Hadar Gad’s paintings makes it seem as if the piles of books, clusters of artworks, and buildings in ruins are floating on water, drifting down an unknown river, the groundwater of memory rising up and flooding the images. The paintings are overflowing with accumulated knowledge, emotions, scientific research studies, literature, cinema, photographs, collective memories, and throbbing pain. The viewer ponders their magic and the way in which they hold the gaze.

Intolerable Beauty is comprised of paintings that Gad made during and after preparation for the exhibition Afterlives: Lost Stories of Looted Art, at the Jewish Museum, New York.[1]  The exhibition traced the history of several looted artworks, among them works by Bonnard and Matisse, during and after World War II, part of the increasing engagement in the study of the history of artworks looted or forcibly sold under the Nazi regime. Gad was one of the four contemporary artists invited to show works alongside of the restituted works, referring to the broader ramifications of the looting of art and the crisis of culture.

Gad focused on the methodical Nazi looting of libraries and art collections owned by Jews and non-Jews, as well as the centers for rescuing and restoring the Nazi plunder to their rightful owners after the war. With time, it becomes clear that the Monuments, Fine Arts, and Archives program (MFAA) was partial and flawed.

Hadar Gad’s extended observation of the desecrated cultural treasures gave rise to their power and voice as well as thoughts on the very being of art. Gad painted mountains of books and paintings with no human figures, creating a dialogue between objects and memories, entities of thought, imagination, and stories. The void at the heart of Jewish and universal culture is commemorated precisely in the excess of everything and nothing.

Gad does not copy objets d’art, but transforms them into paradigms of memory: the shelved books that she paints bear the names of murdered artists: catalogs of paintings that were never made. In the collection centers for paintings that Gad portrays, the light is sufficient for viewers to distinguish the contours of splendid frames, but these are not exact portrayals of the paintings. Memory is an elusive thought drifting through consciousness. Gad’s painting is like the evolution of a thought: in her oil paintings she gives equal weight to applying paint and scraping it off. Her paintings seek to portray representations of reality precisely – almost like documentation – but she partially veils the objects in layers, with the scenes transposed to an unclear location somewhere between the mystical and direct observation.

Terrifying history is present in Gad’s paintings of piles of objects, but along with the heaps of books or densely crowded artworks, the objects form an unwavering presence, not even when the piles threaten to collapse a bed, replacing a body that perhaps might have cradled in the bed during normal times.

Hadar Gad touches upon a place in which culture and cultural symbols constitute an “extra soul” transcending the physical to the metaphysical.

The books scattered among the ruins of the Danzig Synagogue in Gad’s Polish Landscape (2019) bring to mind the center of Felix Nussbaum’s Triumph of Death (1944), one of his final paintings before he was murdered later that year. In Nussbaum’s painting, sculptures, paintings, musical scores and broken and battered film reels, cultural symbols that were destroyed, create a focal point around which the skeletons of death dance in celebration. Nussbaum’s painting is an elegy, a swan song to his life.

It is interesting to think about Gad’s painted stacks of books in relation to Monet’s Haystacks at Giverny (1890-1891), a series of 25 paintings of haystacks depicted at varied times of the day under differing light conditions. Its subject is essentially the passage of time. In Gad’s paintings, the various stacks differing in shape and size preserve layers of consciousness and time, knowledge and insights which form the infrastructure of spiritual existence.

In Intolerable Beauty, the books and libraries are an object whose independence and essential “book-ness” (and in the case of the paintings, their “painterliness”) is personified. In the small painting, a seemingly random little patch of red proposes a transformational process of book to body.

Over recent decades, bookshelves have been used by many artists, among them Christian Boltanski, Anselm Kiefer, Yinka Shonibare, and lately, Theaster Gates, to speak about memory and heritage. In the Jewish context, works by Micha Ullman stand out. In 1995 he created a monument to the Nazi book burning in Berlin in which empty bookshelves were sunk underneath the Bebelplatz. Rachel Whiteread’s sculptural memorial to the Jewish community of Vienna (2000) looks like the negative of a library. Gad depicts rows and rows of books bearing the names of artists and writers, sometimes in color and at other times in black and white. The rows of books make present the realized, unrealized, and broken promises, emphasizing what should be preserved.

References to books as objects embodying the double memory of what was and what was not stand out in Edmund de Waal’s two-part exhibition, Psalm and Gallery of Exile, in the Synagogue in the Jewish Ghetto in Venice, and in the pavilion near the Venice Opera House  (2019). Along with the physical books, de Waal made representations of books, thin cylinders and cubes of porcelain, many in broken white and ochre. Those are the same colors that Gad uses to generate wonder, contemplating the culture of the past (such as her 2019 work featuring the building of the Mishkan Museum of Art Ein Harod, exhibited in its centenary exhibition). These colors evoke glory and purity; in Gad’s paintings they have an added touch of earthliness and a dimension of vulnerability.

In her works on paper and oil paintings – especially in the diptych painted after a photograph of the postwar paintings collection site at the Jeu de Paume Museum in Paris – Gad uses black and white or black on a bluish grey background to create a dialogue with means of replication: photography and engraving or printing. The beginning of printed books in the mid-15^th century is a critical foundational moment in the history of culture. The sum total of Gad’s oeuvre in Intolerable Beauty is a conceptual portrait of the essence of culture as an unyielding form of resistance to violence, an alternative that cannot be erased. Perhaps this is where the sensation arises that the books and floating paintings are borne on water that will take on various forms and continue to flow.

     Dr. Smadar Sheffi

Text © Copyright Dr. Smadar Sheffi, 2022. All rights reserved.
Translation: J. Appleton

[1] Afterlives: The Lost Stories of Looted Art. The Jewish Museum, New York. 2021-2022. Co-curators: Darsie Alexander and Sam Sackeroff.