על “חוץ ממני” – נעמה ערד ותכלת רם |A part from me / Naama Arad and Tchelet Ram

English follows Hebrew

סליחה ואכזריות, במידות שוות, הופכות את “חוץ ממני” לאחת התערוכות היפות והמדויקות ביותר שראיתי לאחרונה. כפה קטועה מונחת על ספה, אלמוג שהתעוות אסור בסכו”ם ומונח על מכסה פח אשפה וריסים שטים בגיגית משוקעת במיטה.

ניסיון לחוש, להעיר נוירונים שיפעילו גירוי, שיוביל רגש, רגש כלשהו,  חוזר שוב ושוב בדירה המטאפורית שיצרו  תכלת רם ונעמה ערד. חניה, כניסה, מטבח, סלון וחדר שינה מרכיבים יקום דיפוזי. החללים מסומנים ומורכבים בריהוט מזהה, כך במטבח, דלת ארון  ותנור/טוסטר וסכום, בסלון ספה. רצפת הבטון המוחלקת של בארטפורט, רצפה אופנתית, קלישאת טעם טוב ועכשוויות, הופכת למדבר משמעות בו האובייקטים המפוסלים מוצבים-צפים. על המסד האדיש , הופך כל פסל פרק במה שנדמה כאוסף מבחני אומץ בטקס חניכה אכזרי במיוחד שמטרתו, כך נדמה היא החישה עצמה.
כפפה המדמה יד נמעכת, כמעט נקטעת, מתחת לדלת מטבח אפורה, וכפת כלב דקה ,כמעט נוזלת היא ידית  פטיש המונח, נינוח על ספת  עור. על הספה פטיש ,נוסף  שסיגריה משתרבבת בין שני חלקי המתכת המיועדים לחלץ מסמרים. שני הפטישים  מפרים את ההבטחה הצפונה במהותם לכוח ונמרצות . כאן הם רופסים, מונחים באפיסת כוחות.       ההיברידיות של אדם/חיה/אובייקט חוזרת בוורסיות שונות, וזיכרון ספל הפרווה של מרט אופנהיים מ 1936 מרחף בתערוכה. בספל, התגלמות מזוככת של סוראליזם, נחגג הניגוד בין חושני למסר, נועם הפרווה ואובדן אופציית השימוש בספל ובכפית למטרתם הראשונית. המוות והרוע האינהרנטיים לפרווה, למטרה כה חסרת תוחלת ככסוי ספל, נותרת תלויה באוויר.

בדלת  רשת העומדת כפסל חופשי בחלל, השחילו, רם וערד, כבל הטענה של טלפון ,כמו סרט בחזית שמלה (או גב מחוך). כך הרשת שנחתכה – נפצעה, כמו ציור של לוקיו פונטנה Lucio Fontana הופכת לגוף  ומאבדת (כמו הספל והכפית של אופנהיים ) את יכולת הפונקציונלית, אלא, שמלכתחילה אין הרשת יכולה להגן על דבר שהרי היא ניצבת בדלת ללא קיר. גם המשמעות הפאטלית של ביתור והקונוטציות המיניות של ואגינה מוטענות בפסל. היחס בין האוטונומיות של הפסלים  למיצב הכולל “חוץ ממני” מעניין. המתח בין ההצבה שיוצרת סיפור ובונה את היחס בין המוכר לזר מדויקת להפליא.
סוגיית הזוגיות/כפילות שעולה תמיד ביצירה משותפת, מונכחת בזוג גרביים, שסיכות דיקור סיני נעוצות בהן, התלויות כמו שני מרטירים ממסגרת מתכת  מעבר לכך היא מגולמת בחניה הסימבולית של הבית. לצד אפיריון, מיועד לנשיאה, ניצב מבנה שהוא ככלי רכב, כסוכה על גלגלים, דיוקן אובייקט/אנושי. הגלגלים, גלילי נייר טואלט, מרמזים לבזוי, למודחק, ולובנם מתקשר לגרביים הצחות, המרטיריות  התלויות פצועות מסיכות שאמורות להביא מזור.  מראת איפור מגדילה מחוברת, כאין מראת צד של מכונית, הופכת כל צופה לחלק מהמערך הנזיל של חי ודומם, טהור ומבוזה. ארון מפתחות שכל המפתחות בתוכו הן אבנים  הוא מאין מצבה לכל התקוות שהיו לפני שהתאבנו, כשהיו מפתחות נושאי הבטחה.
היופי הדקיק, שמשוך על המערך השברירי של הבית מגיע לשיא בחדר השינה בו גיגית משוקעת במיטה ושתי ריסים מלאכותיות צפות בה. הדימויים הנרמזים מציפים את התודעה-  מהעין החתוכה הפותחת את “כלב אנדלוסי” של בונואל ודאלי ועד צילומי אולטרסאונד הריון בהם נראים לפעמים פרטים עדינים כמו ריסים בעובר ומדגישים עד כמה הישות הקטנה , שעדיין מוגנת מצב עונג (כמו שהגדיר זאת פרויד) כבר דומה לנו. הגיגית, כמו ראש מגוחך עם אוזניים ידיות, מכילה מים, סמל לתת מודע ,אך היא כראש ערוף ללא גוף.
החדר הנמצא בקצה הדירה, נדמה כזירת פשע  וכל מה שהוביל עליו, מחוט ההטענה הקשור ומנותק, הכפה הקטועה והגרביים התלויות צלובות ודקורות , תנור מנותק ויד מעוכה, מקבל רובד משמעות נוסף, מחריד. למעט שמה , משחק מילים מיותר, התערוכה צלולה, מישירה עין לכאב.

                                                                  ***

 הריסים שטות בגיגית כסירות זעירות בימה שלווה, אך ללא חוף מבטחים, בית לשוב אליו.

אוצרת: ורדית גרוס
ארטפורט

זוויות על אוונגרד רוסי –
מהריבוע השחור, אוונגרד שנות ה 70 ועד פוסי ריוט ופבלנסקי
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  3 מאי 2021, ב 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/K6ub27gnQGBEtBMD7

מבט על רגעים דרמטיים באמנות הרוסית לאורך מעל מאה השנה האחרונות : האוונגרד של תחילת המאה העשרים, האוונגרד השני בשנות ה 60 וה 70 , האמנות הרוסית של אחרי קריסת ברה”מ והאמנות האקטיביסטית של העשור החולף. נתבונן בחוטים המקשרים בין התקופות, בסיפורים האידאולוגיים- אנושיים הסוערים והטרגיים ונביט במקום של אמנות זו בזירה הבינלאומית. נראה בין היתר עבודות של מלביץ, רודצנקו, קבאקוב , קומר ומלמד (בצילום), אולג קוליק .

A part from me / Naama Arad and Tchelet Ram

A careful balance of forgiveness and cruelty turn “A part from me” into one of the most precise exhibitions I recently viewed. A severed paw lies on a sofa, a distorted coral imprisoned in cutlery is placed on a garbage can cover, while eyelashes float in a basin sunken into a bed.

The attempt to sense, to arouse neurons to cause emotion – any emotion – reappears throughout the metaphorical apartment created by Tchelet Ram and Naama Arad. A private parking spot, an entrance, a hallway, an entrance, kitchen, living room, and bedroom make up a diffuse universe. The spaces are designated and composed of identifying furniture, with a cupboard door, toaster oven, and cutlery marking the kitchen, and a sofa indicating the living room. Artport Tel Aviv’s smooth cement floor, a cliché of good taste and contemporary fashion, becomes a desert of meaning in which the sculpted objects float. The sculptures form a narrative of ordeals in a ruthless initiation ceremony whose goal seems to be sensation itself.

A glove represents a crushed hand underneath a grey kitchen door; a thin, almost liquid dog’s paw is the handle of a hammer placed in a comfortable position on a leather sofa. Another hammer lies on the sofa with a cigarette looped through the two sections of its claw head. The hammers, limp and exhausted, failed to keep their promise of power and energetic action.

The hybridization of human/animal/object reappears in different versions, with the memory of Meret Oppenheim’s 1936 Object hovering over the exhibition. The teacup covered in fur, the pure essence of Surrealism, celebrated the opposition between the sensual and the message, the pleasurable feeling of fur with the loss of the use of the cup and teaspoon for their original purpose. The death and evil inherent in the fur, its uselessness as a cover for the teacup, remained in the air.

Ram and Arad twined a telephone recharger wire in an upright screen door that is like a free-standing sculpture, looking like a ribbon in the bodice of a dress (or the back of a girdle). The mesh is slashed/wounded like a canvas by Lucio Fontana to become a body. Like Oppenheim’s teacup and spoon, it loses its functionality, but by its very nature, the mesh is unable to protect anything since it is in a door without a wall. The sculpture is also charged with the fatal significance of the cut and the sexual connotations of a vagina. The relationship between the autonomy of the sculptures to the overall installation is interesting, with the tension between the elements creating an intensely precise relationship between familiar and alien.

The issue of the double in a collaborative project is present in the pair of socks pierced with acupuncture needles, hanging like two martyrs from a metal frame. It is also embodied in the symbolic private parking spot. Near a sedan chair is a structure that looks like a vehicle, some sort of shelter on wheels, a portrait of an object or a human. The “wheels” are of toilet paper rolls, hinting at the abject and repressed, their whiteness linked to the pure white socks hanging wounded from needles meant to heal. A magnifying make-up mirror attached to the structure like a side-view car mirror makes viewers into part of the fluid system of live/inanimate, pure/untouchable. The key cabinet with stones is like a monument to all of the hopes before the keys turned into fossils.

The delicate beauty of the fragile “home” comes to a climax in the bedroom in which artificial eyelashes float.  The insinuated images flood the mind, from the cut eyeball in the opening scene of Buñuel and Dali’s Andalusian Dog by Bunuel and Dali to ultrasound photographs of a fetus in which sometimes the most intricate details such as eyelashes are visible, emphasizing to what extent the tiny entity still protected in a state of pleasure (as Freud defined it) is already similar to us. The basin, like a ridiculous head with handles for ears, is filled with water, symbol of the subconscious, but it looks like a head severed from a body.

The room at the end of the apartment looks like a crime scene with everything leading to it –the charger wire which has been pulled out, the severed paw, and the suspended socks that are “crucified” and pierced, an oven which is not plugged in, and a crushed hand – takes on an additional layer of meaning, of horror. Except for the exhibition title, which is an extraneous word play, the exhibition is clear, looking directly into pain.

***

Eyelashes float in a basin like tiny boats in a placid lake, but there is no safe harbor in which to berth.

Curator: Vardit Gross
Artport Tel Aviv Art, 8 Ha’amal, Tel Aviv